חלק גדול מהפניות לטיפול פסיכולוגי, הן בעקבות טריגר של פרידה. אני מכנה זאת טריגר, כיוון שהפרידה מעלה איתה נושאים עמוקים. ראשית, פרידה היא חוויה כואבת. בפרידה אנחנו נפרדים לא רק מהאדם אשר יוצא מחיינו, אלא גם מחלק של עצמנו. מהאופן המסוים בו חווינו את עצמנו עם אותו בן או בת זוג. מהשיקוף המסוים שלנו שהתרחש בקשר. במידה מסוימת החלק הזה נשאר בלבנו, גם לאחר הפרידה.
פרידה מובילה אותנו לחקור חקירה פנימית את מה שמכונה בתאוריות הפסיכולוגית: "יחסי האובייקט". כלומר, מהי התפיסה המופנמת שלי של מערכות יחסים? האם למשל, התפיסה שלי היא שעלי להיות בעמדה מרצה? או שיש לי חופש להביע את הרצונות שלי ושאזכה להקשבה? הפסיכואנליטיקאי סטיבן מיטשל, כתב ספר בנושא בשם: "האם יכולה אהבה להתמיד? גורל הרומנטיקה לאורך זמן". הספר עוסק בפחד שלנו להיות אנחנו עצמנו בקשר, שמוביל אותנו להיכנס לתפקיד של הצל של האחר. במצב זה, הפחד מפרידה למעשה מהווה נבואה שמגשימה את עצמה. כיוון שבמקום של הצל נאגר תסכול וכעס. כמו כן, בן הזוג לא זקוק לפגוש בעיקר את עצמו, אלא פרטנר שידע לשקף לו גם גבולות והשראה. מורכב במיוחד הוא שיחזור יחסי אובייקט המאופיינים בקרבנות. שחזור בו לאדם יש אמונה פנימית שקשר אמור להיות מלווה ברמת סבל גבוהה.
המסע בטיפול הוא לעשות מקום ל"עצמי", להפנים לגיטימציה לצרכים הרגשיים שלי ולזכאות שלי להקשבה ולאמפתיה. כלים מומלצים בליווי לטיפול הפסיכולוגי הם מדיטציה או כתיבה. הם מאפשרים לעשות עצירה של התבוננות. התבוננות אשר מאפשרת לבחון דפוסים אוטומטים ביחסים שלנו עם הסביבה, ולצאת מהמקום של השחזור.
