עד כמה לאמץ את המשפט המקובל כיום "מחשבה יוצרת מציאות", לפיו מה שאחשוב הוא שיקיים בחוץ? (או המשפט הוותיק יותר: "השמים הם הגבול"). מהו הלך הרוח המאוזן שיעזור לי להגשים את הפנטזיות שלי?
במשל איקרוס, במיתולוגיה היוונית, יש התייחסות ציורית לסוגיה של המפגש בין הפנטזיה לבין המציאות. איקרוס ואביו המהנדס נכלאו ע"י המלך במבוך. האב שהיה מהנדס, בנה להם כנפיים מנוצות ושעווה, כדי להימלט. המסר של האב לאיקרוס היה לא לעוף נמוך מידי, כי אז הכנפיים יירטבו, וגם לא לעוף גבוה מידי, כיוון שקרוב לשמש השעווה תימס. איקרוס נחלץ מהמבוך, עף בשמים, חווה הרגשת חופש. הוא עף קרוב לשמש, הכנפיים נמסו ואיקרוס נפל לאוקיינוס ומת (על שם משל זה, נקרא ים כרתים: הים האיקרי).
הפסיכולוג הפסיכואנליטי, סטיבן מיטשל, במאמרו "הכנפיים של איקרוס" (1986), קושר את היכולת שלנו לחתור למטרות למושג "נרקיסיזם". בנרקיסיזם הבריא, אנחנו זקוקים למידה מסוימת של אשליה לגבי היכולות שלנו, כדי להיות יצירתיים ובעלי שאיפות (מתוך אורנה אפק 2012). חוסר איזון מייצג בקצה האחד נרקיסיזם פתולוגי; כלומר חוסר יכולת להתמודד עם האכזבות והמגבלות של המציאות, או של היכולות של עצמנו (להתקרב מידי לשמש), או בקצה השני, הימנעות וחשיבה מידי דיכאונית (להירטב במימי האוקיינוס). אני זוכרת שבלימודי התואר הראשון, (אי שם בשנות ה-80), לימדו אותנו על ניסוי בפסיכולוגיה חברתית שנקרא: Sadder But Wiser. נתנו לאנשים לזרוק קובייה ולהעריך מה אחוז הפעמים שהקובייה תיפול על הספרה 6. אנשים שאובחנו כדיכאוניים העריכו בצורה מציאותית יותר את האחוזים מאשר האנשים הבריאים. לאנשים שלקו בדיכאון היה מפגש מדויק מידי עם המציאות...
כלומר, אנחנו זקוקים לאיזון בין יכולת מסוימת לעוף על עצמנו (כפי שאומרת הדמות של ג"רי סיינפלד: "אימא שלי צדקה.. אני באמת מקסים.."), לבין הכרה סבירה במגבלות המציאות. ידועים מצבים רבים בהם אנשים לחמו, שרדו, המציאו, הבריאו, בניגוד להגיון הרציונלי. מאידך, ידועים גם מצבים בהם אנשים שזכו להצלחה, נכנסו לסחרור קיצוני מידי לגבי הכוח שלהם עד להתרסקות.
בטיפול הפסיכולוגי אנחנו חותרים למצוא את האיזון הנרקיסיסטי. האיזון הוא במידה מסוימת אישי ושונה מאדם לאדם. תלוי גם בטמפרמנט ובנסיבות חייו. בקוטב אחד, אנחנו חותרים לשקם אהבה עצמית במידה והיא נפגעה. להאמין ביכולת שלנו לעורר בסביבה שלנו אהבה, התפעלות ושיתוף פעולה. להאמין שמותר לנו לקחת מקום. ללמוד כיצד פחות לקחת באופן אישי מצבים של דחייה או כישלון (לפרש אותם כעדות ל"פגימות"
לכאורה). בקוטב השני ללמוד שזה בסדר שלא "הכל אני יכול". שאני יכול.ה להרגיש הצלחה וערך, גם אל מול מטרות פחות גרנדיוזיות וללמוד להרגיש סיפוק והצלחה גם מההישגים הקטנים יותר.
אז אל תהססו לבנות כנפיים (העזו לחלום), רק הישארו קשובים למזג האוויר ולגובה שנכונים לכם לעוף.
מקור:
אורנה אפק, 2012, פסיכולוגיה עברית, "הנרקיסיסט הביישן והנרקיסיסט המתמזג עם דמות אידיאלית.
