סינדרלה

אני יושבת מולה, אישה צעירה בשנות 20+, יפה, חכמה ורגישה, מצליחה בעבודה. היא בוכה. "אני לא מבינה מה קרה, מאיפה הגיעה ההתהפכות הזו? הוא כל-כך חיזר אחרי, כל-כך רצה.. מה עשיתי שהוא פתאום נעלם ואחר כך התקשר ונפרד ממני?..". אני חושבת לעצמי.. כל כך הרבה פעמים אני נתקלת בדפוס הזה, הן אצל נשים והן אצל גברים. "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא".. (ארמית; מגג גבוה לבור עמוק). לרגע עולה בי הקול המזדהה, מרגישה כעס כלפי הבחור, אבל אז מזכירה לעצמי, שגם הוא כנראה פועל מתוך הפצעים שלו. אני רוצה לעזור לה לצאת מגל ההאשמה העצמית שהיא חווה עכשיו. שמשהו בה הרס הכל. שהיא לא ראויה לאהבה. אני אומרת לה: "זה לא קרה רק בגללך. הוא השליך עליך משהו משל עצמו. התקשה לראות אותך באמת כשהתלהב ולראות אותך באמת כשנעלם". היא לא משתכנעת. "איך את יודעת?" "כי ככה זה נראה לי מהצד", אני עונה. "בגלל ההצהרות שמצא את אשתו, כבר בפגישות הראשונות כשעוד לא הכיר אותך ובאותה המהירות הירידה ברצון לקשר. בלי לנסות לתקשר ולעבוד על מה שמפריע לו". אני מסבירה לה שאנחנו צריכות להבין יחד, מהו הצורך שלה לקיים קשר כזה. כדי שלא תמשיך לשחזר בחירות שלא נכונות לה. כדי שתלמד להתבונן באופן מודע יותר, על מצבים של התאהבות ראשונית ומשיכה.

עולה בי המטפורה של סיפור סינדרלה. על המשיכה שלנו, גם גברים וגם נשים להצלה מה"מרתף" הפנימי שלנו. לצאת ממקום של חוסר ביטחון למקום של התפעלות. אך הריפוי לא יכול לבוא רק מבחוץ. ככל שנחפש את ההתפעלות והריפוי לפצעי העבר בעיקר מגורם חיצוני, כך נימשך לאנשים שהם במידה רבה גם כן פצועים. חשוב שנלמד להתייחס באהבה, חמלה וקבלה גם לפגמים שלנו ולחסרונות שלנו. לא לתת להם להפריע לנו לראות את התמונה הגדולה. שאנחנו כמות שאנחנו, יש בנו את הייחודיות שלנו, את היפה שבנו ואת הייעוד שלנו. ממקום של קבלה עצמית, פחות נמשך להערצה עיוורת ממי שלא באמת מכיר אותנו ואף נחוש שלא בנוח במקום הזה. לכן אהבתי בסרט FROZEN כשמזהירים את הגיבורה מנסיך שהיא מכירה רק שעתיים. וגם בסיפור סינדרלה, בחצות הקסם התפוגג והנסיך פתח בחיפוש אחריה בסביבה הטבעית שלה. בלי איפור. כדי לקבל את עצמו ואותה בגובה העיניים, כשרק נעל הזכוכית נשארת כדי לסמל את הצורך גם בפנטזיה...










113 צפיות
שרון אגם פסיכולוגית קלינית תל אביב