בשיחות עם קולגות פסיכולוגים בתל-אביב, עולה כי מטופלים מרבים להעלות את השאלה, מהו המושג "גזלייטינג" שמוזכר ברשתות לאחרונה?
גזלייטינג הוא מושג בתחום הדינמיקה של מערכות יחסים פוגעניות. מדובר במצב שבו אדם אחד, מערער את תפיסת המציאות של השני. ובהגדרת הוויקיפדיה: "זהו סוג של התעללות רגשית, הכרוכה בהכחשות מתמשכות של עובדות, אשר זורעות ספק בלב הקורבן וגורמות לחרדה ולבלבול... לאורך זמן הקורבן יתחיל לפקפק בזיכרון שלו, בתפיסה שלו, בשיקול הדעת שלו..". מקור המונח, הוא סרט בשם זה משנת 1940, בו בעל מתמרן את אשתו (אינגריד ברגמן) כדי לשכנע אותה כי היא מאבדת את שפיותה. כחלק מהדינמיקה, הוא משבש את פעילות מנורות הגז בביתם ומכחיש את התופעה.
אפיון זה של מערכת יחסים, עולה לרוב בקשר עם אדם בעל צרכים נרקיסיסטים. אנשים עם הגנות נרקיסיסטיות, זקוקים לעיתים באופן נואש להרגיש עצמם צודקים, גם במחיר של עיוות המציאות. הם מתקשים לשאת שיקופים שאינם מחמיאים ויבטלו אירועים ומצבים שקרו. (כגון: לא דיברתי באופן מעליב, את.ה מידי רגיש.ה).
כיצד ניתן לקחת אחריות אישית במצב של מערכת יחסים כזו? כיצד להאמין שהעולם הרגשי שלנו הוא לא בגדר מצפן מקולקל?
ראשית לתרגל אמונה בתפיסת המציאות העצמית. לא למהר לבטל את החוויה הראשונית, אל מול סיטואציות. אם נפגעתי, אם כעסתי, זה היה לגיטימי.
מניסיוני, כתיבה עוזרת מאד במצבים כאלה. הכתיבה החופשית, מחברת אותנו לחוויה שלנו.
כלי נוסף, הוא מדיטציה. מדיטציה עוזרת לא לברוח להסחת דעת. היא יוצרת עצירה ומפגש עם כאב. ההתבוננות בכאב עושה מקום לחוויה שלנו. היא מאפשרת כבוד לצורך שלנו לזכות בחמלה והבנה.
לבסוף, חשוב לבדוק האם תקשורת מקרבת, משפרת את מערכת היחסים. בתקשורת מקרבת, אנחנו מציגים את החוויה שלנו באופן לא תוקף ומאשים (לעיתים לאחר זמן הירגעות מהרגשות הראשוניים המציפים). אנחנו בודקים.. האם הפרטנר שלנו במערכת היחסים (רומנטית/חברית/משפחתית) מסוגל לקבל את החוויה שלנו ולא להדוף אותה? האם הוא או היא, מסוגלים להתבונן בחלק שלהם בסיטואציה? היכולת למודעות עצמית, היא סמן לתקשורת בריאה והדדית.